היי, נעים מאוד. אני רות בן ממן, 

צלמת ילדים ומשפחות בסגנון לייפסטייל טבעי, וסטודנטית למדעי המחשב.

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתה בי אהבה גדולה לאומנות ויצירה מכל סוג שהוא. יחד עם זאת, הצד הריאלי והשכלתני שבי תפס מקום משמעותי.
מגיל קטן אהבתי מאוד מתמטיקה, ותמיד ליווה אותי הקונפליקט איזה צד יהיה זה שיכתיב את הקצב? 

בזמן לימודיי בתיכון, למדתי קורס צילום מקצועי והתחלתי לטפח את התחביב האהוב כל כך. אבל בבחירת המסלול המקצועי, הצד הריאלי הוא שהוביל אותי באופן טבעי ללימודי תואר במדעי המחשב,
עולם של מתמטיקה, מספרים ודיוק .

בתקופת התיכון כשעסקתי בצילום, נמשכתי בדיוק למקום הריאלי הזה: לצילום מוצר ומזון.

אהבתי את הקומפוזיציה המחושבת, את השליטה באובייקטים שלא זזים ואת היכולת לסדר את הפריים בצורה מושלמת ומדויקת.
נהניתי מהשליטה בכל פרט, צבע ואור שנכנסו לתמונה. אבל היה חסר לי משהו אחר.

ובמקביל לצילום, תמיד היה לי חיבור עמוק למוזיקה. מגיל תשע ועד היום הנגינה בצ'לו מלווה אותי, משמשת לי כעוגן ומשחררת אותי.

לאורך השנים הנגינה הייתה המקום שבו יכולתי לתת ביטוי לנפש ועבורי היא גם סוג של תפילה.

אלא שככל שהמשכתי בלימודים, מצאתי את עצמי זונחת לאט לאט גם את הצ'לו וגם את המצלמה.

שני התחביבים האהובים כל כך החלו להעלות אבק. 
והרגשתי שחסר לי סיפוק ועשייה יצירתית... מיד הבנתי שאני חייבת לחזור לתחביבים.

ואני לא יכולה להנות רק מהצד הריאלי שבי...

מתוך זה חזרתי ברוך השם לנגן ולצלם,

אבל הפעם הצילום הגיע ממקום אחר לגמרי.
המבט שלי השתנה. אני כבר לא מחפשת את האובייקט הדומם, המדויק והמושלם, אלא ניגשת לצילום מזווית הרבה יותר אומנותית, משחררת וטבעית.
הצילום הפך עבורי ועבור המצולמים למרחב של שחרור.

היום אני מוצאת בצילום כלי לביטוי רגש ואומנות; מקום שבו אני יכולה להרפות, להתבונן ופשוט להנות מבעד לעדשה מיופיו של העולם והאנשים המדהימים שהקב"ה ברא.
כעת, כשאני לקראת סיום התואר, אני יכולה לומר שבמהלכו לא למדתי רק תכנות ומתמטיקה, למדתי לדייק את עצמי, להבין מה אני אוהבת ומה הדגשים הנכונים עבורי.
למדתי לשלב בין העולמות ולתרום מהאמנות שבי לריאליות וכן להפך:)
בינתיים, אני ממשיכה לנווט בין העולמות, מודה על היופי שבכל אחד מהם, ומחכה לראות לאן הניווט הזה עוד ייקח אותי